zofim.org.il
  
 


 
אתר צופות ביחד למרחקים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » אתר צופות ביחד למרחקים » כתבה: אני רואה מה שאינכם רואים....

תמונת מגזין אני רואה מה שאינכם רואים.... פורסם על ידי ליאורה גבעון
בתאריך 16/3/2016
בכתבה זו צפו 1732 גולשים

 נשים מוארות, נשים מאירות- זה היה שמו של כנס הצופות, שהתקיים ביום ו', ה 26.2.16, ועסק בנושא: עולמן של נשים עיוורות בישראל.  

מפגש זה הינו חלק ממיזם "צופות ביחד למרחקים", העוסק בהכרת עולמן של חניכות וצופות בוגרות מכל המגזרים: דרוזיות, נוצריות, מוסלמיות ויהודיות, במטרה ליצור קרוב לבבות, השמעת הקול האישי, דיאלוג, הגברת המודעות לנושא קיום בצוותא והטמעתו, החלפת מידע, חשיפה לרב תרבותיות, תוך שמירה על ייחודו של כל מגזר.

המפגש התקיים במועדון שבט הצופים המוסלמים ביפו, ואת פני המשתתפות קבלנו במאפים תוצרת בית, שהבאנו- המשתתפות.   

באווירה נעימה ומחבקת, התכנסנו להקשיב לסיפוריהן של נשים עיוורות ועולמן. לאחר ברכתו של עמוס אילני, יו"ר התאחדות הצופים והצופות בישראל, שהביע תמיכתו במפעל פעילות "צופות ביחד למרחקים", שמענו את סיפור החיים של כל אחת מהמשתתפות.

המפגש החל עם עמליה חציר- מטפלת משפחתית, אמנית וסופרת שהתעוורה בגיל 32.

עמליה, אם לשלושה בנים, התעוורה בהיותה בהריון השלישי, וכיום היא לקויית ראיה, המסוגלת לראות את העולם כנקודות "דרך חור של קשית טרופית" לדבריה.  

עמליה העבירה לנו באופן חינני ואופטימי את המורכבות של להיות אישה עיוורת. דגש מיוחד הושם על מקומה כאמא בחוויה של ילדיה:

 " כשנודע לי שאמא לא רואה,  כל היום רק שאלתי ושאלתי,

אבל מה שרציתי לדעת באמת האם גם אני יכול להדבק?" 

דברים אלו נכתבו על ידי עמליה, בספר שכתבה: " העיניים של אמא מקולקלות", ובאמצעותו היא מעבירה את החוויה של ילד שאמו עיוורת, ונקודות המבט המצטלבות ונפרדות.  

הספר היפה והנוגע ללב, מתאר בחן ובחיוך את העולם, כפי שמשתקף בעיניו של הילד.  החל במחוייבות שהוא צריך להגן עליה, במקום שזה יהיה ההיפך, והצורך שלנו כהורים לזכות בהגנה מילדינו, התקלות הקטנות, הפחדים, החששות, הבלבול, והשאלות התמימות המטרידות. "איך אמא כל כך גדולה וחזקה, לא יכולה לראות דבר כל כך קטן כמוני".

עמליה, כמטפלת משפחתית וזוגית סיפרה על משמעות הטיפול של מטפלת עיוורת, שבעצם רואה מה שאנו- הרואים, אינם רואים. עמליה רואה את הקולות ומתייחסת למה ששומעת מבלי מוסחות הראייה החיצונית. "לפעמים בחיים, אנו צריכים עיניים מקולקלות על מנת לראות דברים אחרת".

לאחר מכן שוחחנו עם שירין אבו ריאש. שירין הינה לקויית ראיה, ילידת יפו. שירין שיתפה אותנו ברגשותיה ומחשבותיה באשר למקומה של אישה ערבייה צעירה לקויית ראיה בחברה הערבית.  

שירין מתמודדת עם העובדה שבמקומות עבודה רבים, בייחוד בעולמה, קשה מאוד לאישה צעירה במצבה למצא עבודה. החברה לא תמיד מגלה סבלנות על מנת לעמוד על האיכויות והיכולות של אנשים ליקויי ראיה. 

שירין, בחורה מסורתית ואינה מוכנה לותר על הלבוש המסורתי שהוא חלק מזהותה ואישיותה, רק על מנת להתקבל לעבודה או למצא חן. לאחרונה החלה לרכב על אופניים במסגרת פרויקט של רכיבה על אופניים משותפים אנשים רואים ועיוורים. שירין חולמת ומאמינה שתמצא את דרכה ואושרה בחיים.

לצידה של שירין, שמענו מאורנה מרום, רכזת השמה בשירות לעיוור, אגף השיקום במשרד הרווחה על העסקת נשים עיוורות ותעסוקתן.

אורנה סיפרה על היכולות הרבות של נשים עיוורות לבצע עבודות מגוונות, אך בשל מגבלתן, הן ממודרות ונדחות, על הסתכלות החברה על אנשים עיוורים ועמדת החברה בנושא.

אחרונה חביבה מבין הנשים העיוורות היא טלי סרנצקי. טלי, עיוורת לחלוטין מגיל שלוש, בעקבות מחלת הסרטן. "איני רואה לבן, ואיני רואה שחור! איני רואה כלום". כך פתחה טלי את דבריה.  

טלי, שהינה בוגרת תואר שני בספרות, עוסקת בהסברה בנושא עיוורון ונגישות, העצמה ותסריטאות. טלי שיתפה כיצד היא חווה את העולם דרך חוויות של אנשים רואים סביבה ודרך שמיעה. מקור ההשראה שלה היו שתי נשים מרכזיות בחייה: אמה וסבתה (שנפטרו), שהיו נשים מיוחדות, בעלות כוח רצון ואמונה. טלי שיתפה במחשבותיה לגבי קבלת נשיותן של נשים עיוורות והכלתן בחברה.  

טלי נעזרת במקל, כך שעיוורונה מיד נראה לעין על ידי הסובבים אותה. לאורך השיחה הפגינה טלי אופטימיות, חוכמה ותובנות רבות על קבלת עצמנו, קבלת חיינו ומציאת הטוב בעולם, תוך הבנת המגבלה בהתבוננות ריאלית. טלי למדה להיות מרוצה ממצבה, ואינה יכולה כיום לדבריה, לחיות בעולם בו תראה. היא נהנית מסרטים והצגות משמיעה בלבד ומתערוכות דרך חוויות של אחרים.

הלן קלר שהייתה סופרת ופעילה חברתית אמריקאית ונודעה בזכות התמודדותה במגבלותיה בהיותה חרשת- עיורת, אמרה בין השאר, ש"העלוב מכולם הוא אדם שיכול לראות, אולם אין לו חזון".

הנשים הנפלאות ששיתפו אותנו במהלך הכנס בסיפור חייהן ובחזון שלהן, הביאו לנו הרבה אור, אופטימיות, חוכמה, חומר למחשבה ועשייה והמון השראה.

 
 

 

תודה לאותן נשים שריגשו אותנו בעוצמתן, לימדו אותנו רבות, גרמו לנו להתבונן בעצמנו, להתבונן ולהבין את משמעות החיים, ובעיקר להאמין בנצחון הרוח ובטוב שבאדם.

כתבה: ליאורה גבעון – ראש "צופות ביחד למרחקים"

 

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה